פסיכותרפיה

נקודת המוצא של הטיפול הדינמי היא כי הטיפול בסימפטומים, גם אם הוא מוצלח, תוצאותיו זמניות ועלינו להבין את משמעותם. הדגש הוא על היחסים בין המטפל והמטופל. השינוי יגיע בעקבות ההכרה בקשר והיכולת להפנים חוויה חיובית. על פי התיאוריה הפסיכואנליטית הקלאסית (פרוייד, מלני קליין), הדיכאון, כמו האבל מסתיר אגרסיביות כלפי האובייקט האבוד וחושף את האמביוולנטיות של המדוכא ביחס לאובייקט האבל שלו. משום שאני אוהב אותו ועל מנת שלא לאבדו, אני ממקם אותו בתוכי, אולם משום שאני שונא אותו, אותו אחר בתוכי הוא עצמי רע, אני רע. אני הורג את עצמי. התלונה נגד עצמי, היא למעשה תלונה נגד האחר. צורה אחרת של דיכאון, קשורה לאני פגוע, לא שלם, ריק. מדובר כאן לא בעצמי פגוע, כי אם היותי פגום. העצבות היא האובייקט היחיד, היא תחליף האובייקט שנקשר אליו. במקרה זה ההתאבדות למשל אינה אקט מוסווה של מלחמה, אלא דווקא התאחדות עם העצבות. עם אותה אהבה בלתי אפשרית שהיא לעולם תהיה בלתי מושגת עבורו.
הטיפול הדינמי נועד אם כן לעורר מחדש את משמעות החוויה הקיומית. אן אלוורז בספרה "נוכחות חיה" משתמשת במושג ההשבה, כדי להסביר את הופעת הסימפטום, היא שואלת "איפה אתה?". ההשבה מתקיימת במקום שבו משהו אבד, בין אם באובייקט ובין אם בעצמי. סיבת האובדן קשורה פחות. ההשבה בטיפול קוראת לאדם לחזור להיות בקשר אנושי. משהו שהיה חלק מהווייתו. חשוב להדגיש כי בעבודה דינמית עם מטופלים כפי שאלווארז הציעה בתיאוריה שלה על שכחה, כי בעוד מטופל שחווה טראומה קלה ושההפרעה שלו משפיעה על אישיותו ברמה הנוירוטית, צריך לסייע לו לזכור את הטראומה כדי שיוכל לשכוח. זאת בהיפוך לכך שכאשר יש טראומה וליקוי חמור יותר העבודה הקלינית היא לסייע למטופל לשכוח את הטראומה על מנת שיוכל לזכור או לחשוב.

לדוגמא, מקרה של דליה (שם בדוי) בשנות השישים הגיעה עם תלונות גופניות ונפשיות. התלונה המרכזית שחזרה עליה שוב ושוב הייתה כי "לקחו ממני את הילד שבתוכי". מאז חווה בדידות קשה. אינה מסוגלת לתפקד. תוך כדי בירור הסתבר כי עברה טיפול אצל מתקשרת. המתקשרת עשתה משהו שבעקבותיו החלה לכאוב את הבדידות באופן הגופני. התפתחה נסיגה משמעותית. דליה הסתגרה בביתה וסירבה להיות בקשר עם הסובבים אותה. ההתרשמות היתה שמדובר בדיכאון פסיכוטי. נראה היה שלמרות האינטליגנציה הגבוהה, ניכר חוסר בהירות לגבי טיבם של יחסי האובייקט שלה. הטיפול נעשה בשילוב טיפול תרופתי והוא נמשך 8 חודשים. ברובו התקיים בתדירות של פעמיים בשבוע ולקראת סוף הטיפול, כאשר חל שיפור משמעותי עברנו לפעם בשבוע עד סיום הטיפול.
החוויה המרכזית שהביאה דליה היתה קשורה לחוויה של אובדן ה"עצמי" שלה. הטראומה שלה להיות ילדה הפך להיות ממשי ולפיכך כה מאיים. כאשר יצאה מביתה חשה כמו אותה ילדה בת 4 אבודה .חוויות אלו עברו עיבוד על הכאב העמוק של נטישה מוקדמת בילדותה ע"י אמה. נטישה זו השתחזרה מחדש בטיפול אצל המתקשרת. ה"להיות" עם דליה בטיפול איפשר לה לוותר על הפנטזיה הילדית, כמו גם להשיב לה את האמון בעצמה , "לוותר" על הדיכאון ולקחת אחריות על חייה. הטיפול הסתיים כאשר דליה חשה בעצמה בטוחה יותר, היא חשה עצמאית ולא נזקקה לרצות את הסביבה כדי להרגיש קיימת. היא חשה קיימת בזכות עצמה.
דוגמא נוספת מתארת את המקרה של ניצה (שם בדוי) בשנות החמישים, נשואה + 2 וסבתא ל-2 נכדים. עובדת בעסק עצמאי עם בעלה. אמה נפטרה כשהייתה בת 11. ניצה חלתה בסרטן פעמיים. לדבריה "הצלחתי פעמיים". הגיעה עם תלונות של מועקה, חשה בדידות בחיי הנישואין. חוויה שחשה אותה הרבה שנים. היו אפיזודות דיכאוניות בעבר מהן נחלצה בעזרת טיפול תרופתי. החליטה שהפעם רוצה לדבר. תוך כדי הטיפול התברר שחלק מהכעסים שלה שהופנו לבן זוגה, היו קשורים לכעס מודחק כלפי אמה שנטשה אותה בעצם מותה הפתאומי. היה צורך לעשות הבחנה בין הכעסים כלפי אמה וכלפי בן זוגה.
ניצה תארה את עצמה כילדה חולמנית שנגררה אחרי אחותה הבכורה. היא חשה שרק היא הצליחה להבין אותה. תוך כדי התייחסות ל"יש" עם אחותה חשפה את ההעדר שהיה לה עם אמה. היא תארה את הוריה כדמויות רחוקות ולא מעורבות. לאחר מותה של אמה, היא זו שגדלה את עצמה. כאשר בחרה את בן זוגה, בחרה משענת בטוחה. ברמה הקונקרטית הוא אכן סיפק לה בטחון, אך היא המשיכה לחוש בדידות והעדר החום עורר בה מחדש את חווית הלבד. העבודה הקלינית התמקדה בפרידה מהפנטזיה שהבעל יוכל למלא חסכים של תמיכה והגנה, אך יוכל לספק לה יציבות. התובנה הזו איפשרה לה לחפש מענים רגשיים במקומות אחרים כמו חברות והבנות. כמוכן התקיימו מספר שיחות עם הבעל לשיפור התקשורת. הטיפול הסתיים כאשר הסימפטומים הדיכאוניים נעלמו.

המאמר נכתב על ידי פרופסור לאון גרינהאוס