שאלות נפוצות

משכו של הטיפול התרופתי תלוי במצב המטופל, בסוג ההפרעה ובחומרתה. רצוי לטפל במצבי דיכאון וחרדה לפחות במשך שנה, על מנת להבטיח יעילות מירבית, ולמנוע הישנות המצב. לאחר מכן ניתן לשקול הפסקה הדרגתית של הטיפול התרופתי, אולם רק בתיאום ובהשגחת הרופא המטפל. בכמה מהמקרים (מקרים חוזרים או היענות בעייתית לטיפול) יש צורך בטיפול ממושך יותר.

בדרך כלל אין סכנת התמכרות, כל עוד המטופל נמצא תחת השגחה של הרופא המטפל בו. עם זאת, חלק מהתרופות נוגדות החרדה מקבוצת הבנזודיאזפינים כמו קסנקס, וובן, ווליום, ואסיבל, אשר נמצאות בשימוש ממושך (במשך יותר מ-60 יום) עלולות לגרום להתמכרות פסיכולוגית ופיזיולוגית. ההתמכרות מתבטאת בצורך להגדיל את המנה היומית עקב התרגלות הגוף לתרופה, וקושי ניכר כשלא לוקחים אותה (גמילה).

כמו כן, הפסקה פתאומית של לקיחת תרופות נוגדות דיכאון עלולה לגרום לחזרתם של הסימפטומים הראשוניים ביתר שאת. עם זאת, בהשוואה לנוגדי חרדה נוגדי דיכאון באופן עקרוני אינם גורמים להתמכרות. בשל כך, רופאים מעדיפים לטפל במצבי חרדה בתרופות נוגדות דיכאון.

תופעות הלוואי קצרות הטווח בשימוש בנוגדי דיכאון הן יובש בפה, בעיות עיכול, חולשה כללית, כאבי ראש ושינויים בתיאבון. לרוב, תופעות אלו חולפות תוך מספר ימים עד שבועות. תופעות לוואי ארוכות טווח כוללות: השמנת יתר עקב תיאבון מוגבר, וקשיים בתיפקוד המיני, בשימוש ברוב התרופות נוגדות הדיכאון. לרוב, תופעות אלו הן הפיכות והמצב שב לקדמותו ברגע שמפסיקים ליטול את התרופות, או מחליפים לתרופה אחרת שאינה גורמת לתופעות אלו.

במצבי דיכאון וחרדה ייתכנו ירידה בחשק ובעניין במין, חשש מקיום יחסי מין, חוסר הנאה, אי-יכול להגיע לשיא, שפיכה מוקדמת ועוד. תיפקוד מיני בעייתי או הינזרות עלולים להחריף את המצב הדכאוני והחרדתי.
לעתים קרובות, עם השיפור במצב הרוח אפשר לצפות לשיפור בתיפקוד המיני. עם זאת, התרופות נוגדות הדיכאון והחרדה עלולות לגרום לירידה בחשק המיני וביכולת להגיע לשיא.

בהרבה מקרים המטופל יתקשה להצביע על הסיבה העיקרית לכך, היות שגם מצבו הנפשי קשור לבעייה. אם מקור הבעייה המינית במצב הדכאוני או החרדתי, לרוב היא תחלוף עם השיפור במצב הרוח. אם התופעות נלוות לטיפול התרופתי, אפשר להמתין בתקווה שהן תחלופנה עם ההתרגלות לתרופה או לאחר ניסיון להחליפה באחרת. חשוב לזכור כי הפגיעה בתיפקוד המיני שנלווית לשימוש בתרופות אינה תמידית, ותעלם בהפסקת הטיפול.

מחקרים רבים מצביעים על כך שטיפול תרופתי ופסיכולוגי משולב מביא לתוצאות היעילות ביותר בטיפול במצבי דיכאון וחרדה. טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי יכול לסייע בשינוי דפוסי מחשבה שליליים ולא סתגלניים, וטיפול פסיכולוגי התנהגותי יכול לסייע לאדם להתמודד עם דיכאון וחרדות ביתר קלות.

למרות שתרופות נגד דיכאון וחרדה אינן משפיעות באופן שלילי על העובר, הן עלולות להשפיע באופן שלילי על ההתפתחות הפסיכומוטורית של התינוק בגילאים אחרים. עם זאת, כמה מהתרופות נוגדות הדיכאון כמו פרוזאק וסרוקסט היו בשימוש בשלבי הריון שונים אצל נשים הרות שסבלו מדיכאון וחרדה. לפי הספרות המקצועית, לשימוש בתרופות אלו לא היו השפעות או תופעות משמעותיות על העובר או על ההתפתחות הפסיכו-מוטורית של התינוק בהמשך חייו. בשל כך, רופאים מעדיפים לרשום תרופות אלו, הבטוחות יחסית, לטיפול בדיכאון וחרדה בקרב נשים הרות.

בזמן הנקה ניתן להשתמש בתרופה נוגדת חרדה מסוג וובן (מקבוצת הבנזודיאזפינים). תרופה זו היא הכי פחות מסיסה בשומן, לכן הפרשתה בחלב הינה נמוכה. פחות מאלפית ממנת התרופה שמקבלת האם מופרשת בחלב, וזו כמות מזערית וחסרת השפעה על התינוק. לפיכך אפשר להיניק בעת טיפול בוובן, אך בנוגע לשאר התרופות יש להיוועץ ברופא המטפל.

חברות רבות מאמינות שמצב האם עלול להשפיע לרעה על מצב העובר והילוד. מחקר שנערך לאחרונה ופורסם בעיתון הרפואי הבריטי בחן שאלה זו. המחקר הצביע על קשר הדוק בין דרגת החרדה של האשה ההרה ובין זרימת הדם לרחם: ככל שהחרדה הייתה גבוהה יותר, כך זרימת הדם לרחם הייתה נמוכה. מחקרים אחרים הצביעו על כך שמשקל הלידה של תינוקות שנולדו לאימהות שסובלות מחרדה נמוך במידה ניכרת מזה של תינוקות שנולדו לאימהות רגועות יותר. ייתכן שאחד המנגנונים המסבירים את המשקל הנמוך הוא ירידה בזרימת הדם לרחם בקרב נשים הרות הסובלות מחרדה.

רוב התרופות מפורקות בכבד, לכן, על אנשים שמקבלים טיפול תרופתי אחר למחלות לב, ריאות, סכרת וכדומה, להתייעץ עם הרופא המטפל, ולהיות במעקב סדיר, על מנת למנוע אינטראקציות בין תרופתיות. כל עוד האדם נמצא בטיפול יש לקיים מעקב סדיר, לפי הערכת הרופא המטפל.

לאחרונה חוקרים מכל העולם מדווחים על גילוי גנים וכרומוזומים שקשורים להפרעות דיכאון וחרדה. אולם, למרות ההתקדמות המהירה במחקר בנושא זה, עדיין אי אפשר להצביע על גן או כרומוזום מסוימים שאחראיים להפרעות דיכאון וחרדה.

ככלל, לילדים אשר גדלים במשפחות בהן קיימת נטייה לראות את העולם כמקום מסוכן ומעורר חרדה יש יותר נטייה לחרדות ואף לדכאונות. בנוסף, חשיפה לטראומות ומצוקה או לשינויים סביבתיים שליליים, עלולה לגרום להופעת דיכאון וחרדה, גם בקרב ילדים. כפי שהוזכר בשאלה הקודמת, קיים גם גורם גנטי במצבי דיכאון חרדה. הגורם הגנטי מעלה את הסיכון לכך שגם ילדיהם של הסובלים מדיכאון וחרדה יסבלו מכך. בשלב זה לא ניתן להצביע על קשר ישיר בין הורים לילדיהם, אולם הסיכון להתרחשות הפרעות אלו גבוה יותר מאשר באוכלוסייה הכללית.

מחלות גופניות עלולות לגרום להופעת דיכאון וחרדה, ולהפך, מצבי חרדה ודיכאון עלולים להחמיר את התחזית (פרוגנוזה) באדם הסובל ממחלה גופנית. ידוע כיום, כי מחלות גופניות דוגמת סכרת, יתר לחץ דם, בעיות במערכת העיכול ומחלות מטבוליות ואנדוקריניות, לא רק מושפעות בצורה שלילית מתופעות פסיכולוגיות, אלא תורמות בעצמן להתפתחות הפרעות חרדה ומצבי דיכאון. קשר זה מוסבר בשינויים ביולוגיים ומוחיים אשר מחוללת המחלה, כמו גם בקושי הפסיכולוגי והמצוקה הנפשית שנלווים להתמודדות עם מחלות כרוניות, אשר משפיעות באופן שלילי על איכות חייו של הסובל מהן.

לחץ נפשי וחרדה מוכרים כגורם סיכון למחלות לב. כמו כן, מצבי חרדה ודיכאון מקשים על ההתאוששות מהתקף לב, ומגבירים את הסיכון לתמותה אחריו. לכן יש להתייחס גם למצבו הנפשי של האדם במהלך השיקום הלבבי. יש להפנות לעזרה נפשית כל חולה לב הסובל מתסמיני חרדה ודיכאון, כמו גם חולים במחלות אחרות אשר אינם מתאוששים ממחלתם ללא סיבה גופנית.